(א) ישראל ששכר עכו״ם לבנות לו בית בקבלנות היה מתיר ר״ת התוס׳ והרא״ש כתבו בספ״ק דע״ז (ע״ז כ״א:) שלמד כן מאריסות שדה שחלק הישראל משביח במלאכה ואפ״ה שרי כ״ש קבלנות שאין שבח לישראל כלל במה שממהר לבנות לו בשבת וכ״כ עוד התוס׳ בפ״ק דשבת (שבת יז:) אמתניתין דאין נותנין עורות לעבדן והם ז״ל דחו ראיותיו והעלו דלא דמי לאריסות דשדה דלעולם הוא רגילות לקבל שדה באריסות למחצה לשליש ולרביע אבל בבנין בית רגילות לשכור מדי יום יום והרואה אינו אומר קבלנותא עביד אלא שכירי יום נינהו ודומה כמו שישראל מצוה לעשות לו מלאכה בשבת וראיה מירושלמי וגם מתלמודא דידן פרק מי שהפך (מו״ק יב.) וכמו שאכתוב בסמוך.

וכתבו שם התוס׳ והרא״ש והמרדכי שר״ת לא סמך על הוראתו כשבנה ביתו ונ״ל דמש״ה לא כתב רבינו ר״ת מתיר ור״י אוסר אלא כתב היה מתיר ר״ת כלומר מתחלה היה מתיר ר״ת אבל אח״כ כשבא מעשה לידו לא התיר:

(ג) ומה שכתב רבי׳ וה״מ בתוך התחום וכו׳ ג״ז מדברי התו׳ והרא״ש דמסיים בירוש׳ הנזכר בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר ומהו ב״כ וב״כ א״ר אילא בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקבולת ובר״פ מי שהפך (מועד קטן יב.) אמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר א״ר פפא ואפי׳ חוץ לתחום לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבא להתם אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור ואע״פ שר״ת מפרש דבאבל מיירי עיקר פירושה דבשבת קאי וכמ״ש הר״ן בספ״ק דע״ז ובס״פ כ״כ והרמב״ן בס׳ תורת האדם וכ״כ הרמב״ם בפ״ו וז״ל פוסק אדם עם עכו״ם על המלאכה וקוצץ דמים ועכו״ם עושה לעצמו ואע״פ שהוא עושה בשבת מותר בד״א בצינעא וכו׳ אבל אם היתה ידועה וגלויה ומפורסמת אסורה שהרואה את העכו״ם עוסק אינו יודע שקצץ ואמר שפלוני שכר העכו״ם לעשות לו מלאכה בשבת לפיכך הפוסק עם העכו״ם לבנות לו חצרו או כותלו או לקצור את שדהו או ששכרו שנה או ב׳ לבנות לו חצר או ליטע לו כרם אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור לו להניחם לעשות לו בשבת מפני הרואים שאינם יודעים שפסק ואם היתה המלאכה חוץ לתחום מותר שאין שם ישראל שיראה את הפועלים שהן עושין בשבת עכ״ל וכתב הרב המגיד פוסק אדם עם העכו״ם על המלאכה וכו׳ זה מבואר במשנה דפ״ק (שבת יז:) בש״א אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס עכו״ם אלא כדי שיעשו מבע״י ובכולן ב״ה מתירין עם השמש ואפילו ב״ש לא אסרו כשהוא עושה בשבת אלא כשאין שהות ביום לעשות ונראה כאילו אומר עשה בשבת וקי״ל כב״ה ובכמה מקומות דין זה פשוט ומ״ש רבינו קצץ דמים בדוקא נלמד מדין האגרת שיתבאר בסי׳ זה וכתב הרשב״א ודוקא בביתו של עכו״ם אבל בביתו של ישראל אפי׳ בקבולת מטלטלין אסור בירושל׳ תני אומנים עכו״ם שהיו עושים עם ישראל בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר בד״א בקבולת אבל בשכירות אפי׳ בתוך בתיהם אסור בד״א בתלוש אבל במחובר לקרקע אסור עכ״ל:

כתוב בתשובות אשכנזית יהודי הדר ביישוב לבדו אסור ליתן לעכו״ם מעות להשכיר לו פועלים בשבת ובי״ט אע״ג דליכא מתא דמקרבא להתם וחוץ לתחום והא דשרי תלמודא התם היינו דליכא מתא דמקרבא להתם לתוך התחום אבל הכא הרי עירו מקרבא להתם וא״כ בני ביתו חשדי ליה ואורחים דמקלעי לגביה חשדי ליה ע״כ ומכלל דברי הרמב״ם אתה למד שדין השדה שוה לדין בית לענין קיבולת כלומר שהישראל השוכר את העכו״ם בדבר ידוע שיעשה לו מלאכת שדהו אסור להניחו לעשות לו מלאכה בשבת ולא מן הדין דמדינא ודאי שרי דעכו״ם בדנפשיה קא עביד אלא מפני הרואים שיאמרו שהוא שכיר יום והוא עושה מלאכתו ע״י עכו״ם בשבת ומפני כך אם היתה המלאכה חוץ לתחום כל עיירות ישראל דליכא רואים שרי וכתב שם ה״ה והר״ן בספ״ק דע״ז וס״פ כל כתבי שיש מתירים בזה לפי שהרואים תולים באריסות וכשאמר שמואל מקבלי קיבולת תוך התחום אסור לא אמר אלא בקיבולת בנין והם ז״ל חלקו על דברי המתירים ואומרים שלא התירו חכמים אלא כשהאמת כן כלומר שהם יתלו הדבר באריסות ואם יחקרו הדבר ימצא שכן הוא שהעכו״ם חולק בפירות אבל כה״ג שהבעלים נוטלים כל הפירות מיחזי להו לאינשי כשכיר יום וכן דעת התוספות והמרדכי בספ״ק דע״ז וכן דעת סמ״ק וסמ״ג וסה״ת וכ״כ הגה״מ בפ״ו ומכאן נלמוד לתנור וריחיים ומרחץ שאסור לשכור עכו״ם בדבר ידוע לשנה או לחדש כדי שיקבל עליו לעשות כל המלאכה הצריכה להם ומ״ש ר״י בחי״ב בשם רב נטרונאי בריחיים של מים שמותר ליתנם לעכו״ם בקבלנות הוא לדעת המתירים אבל לדעת האוסרים בקרקע משום דמיחזי להו לאינשי כשכיר יום ה״ה בריחיים דמאי שנא א״נ הא דשרי היינו חוץ לתחום כל עיירות ישראל ויותר נראה לומר דרב נטרונאי ה״ק דריחיים של מים הם כלים ומותר להשכירם לעכו״ם ופי׳ בקבלנות כלומר שהעכו״ם מקבל עליו כל מה שיעלו פירותיה בין רב למעט בדבר ידוע שנותן לישראל בכל חדש או בכל שנה והדברים מוכיחים שכן הוא דמייתי לה גבי שביתת כלים ולענין היתר עשיית עכו״ם מלאכת ישראל בדבר תלוש בקבלנות כלומר שפוסק עמו הישראל לתת לו דבר ידוע בעד אריגת אמה אחת או בעד תפירת בגד אחד מפורש בירושלמי שהבאתי בסמוך והיינו דתנן בפ״ק דשבת דלב״ה נותנין עורות לעבדן וכלים לכובס עכו״ם וכו׳ ויתבאר באורך בסי׳ רנ״ב בס״ד וכבר כתבתי בסי׳ זה דברי ה״ה ודברי הרשב״א שהם כדברי הירוש׳ ולענין שוכר לו עכו״ם לשנה לכתוב לו ספר או לארוג לו בגד כתב הרמב״ם בפ״ו שמותר לכתוב ולארוג בשבת משום דהוי כמי שקצץ עמו לכתוב לו ספר או לארוג לו בגד דשרי וכתבו רבינו בסי׳ זה בשמו אגב גררא ואע״פ שאינו ענין לו דהא לא שקיל וטרי בענין סי׳ זה אלא במלאכה דמחובר וכתב הרב המגיד שהראב״ד השיג עליו והוא ז״ל הליץ קצת בעדו והניח הדבר בצ״ע ובהגהות מרדכי ספי״ד כתב בשם רא״ם דעכו״ם המושכר לשנה או פחות אדעתא דנפשייהו עבדי בשביל ריוח שלהם ואין עליו למחות אם באים לכבות הדליקה דדמי קצת לשילוח אגרות דאם קצץ לו דמים מותר עכ״ל וזה נוטה לדעת הרמב״ם אלא שלא התיר להדיא אלא בדליקה ואפשר דע״כ לא שרי הרמב״ם אלא בשוכר את העכו״ם לשנה לעשות עמו מלאכה מיוחדת כגון לכתוב לו ספר או לארוג לו בגד אבל כששכרו לעשות לו כל מלאכות שיצטרך לשנה אחת יודה הרמב״ם דאסור לעשות לו מלאכתו בשבת ודבר פשוט הוא דלא איירי הרמב״ם אלא כשהעכו״ם עושה מלאכה בתוך ביתו דאילו בביתו של ישראל ודאי אסור כמו שנתבאר בירושלמי שכתבתי. כתב המרדכי בפ״ק דשבת שפסק ר״מ על אודות היהודים הקונים המכסים ומשכירים להם עכו״ם לקבל מכס בשבת נראה דבקבולת מותר דב״ה מתירין עם השמש ליתן עורות לעבדן אע״ג דמלאכה דאורייתא היא אבל בשכירות אסור כדגרסינן בירושלמי פ״ק דע״ז אומנים עכו״ם שהיו עושים עם ישראל בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר ארשב״א בד״א בקבולת אבל בשכיר יום אסור בד״א בתלוש אבל במחובר אסור ופסיק התם כוותיה וה״ד קבולת גבי מכס כגון שהשכירו כך לכשתגבה ק׳ ליטרין אתן לך כך וכך ואת״ל שיש לחלק בין הנך שאין הישראל קובע מלאכתו לעכו״ם לעשות רק בשבת ובנדון זה קובע לו ליטול המכס בשבת מ״מ נראה להביא ראיה להתיר מדתניא פ׳ מי שהחשיך (שבת קנג.) ומשום פסידא שרו ליה רבנן דאי לא שרו ליה אתי לאיתויי ד״א בר״ה ה״נ ל״ש וכ״ש להציל מידם דאי לא שרו ליה יפסיד כל חובו בדיחוי כל שהו אבל לישב אצל העכו״ם המקבל המכס אסור כדאמרינן ס״פ בכל מערבין (עירובין לח:) לא יהלך אדם בתוך שדהו לידע מה היא צריכה ולא יטייל על פתח מדינה כדי ליכנס לבית המרחץ מיד עכ״ל ואיכא למידק למה ליה לר״מ לאהדורי אפרק מי שהחשיך למיפרק מאי דקשיא ליה דבהנך אין ישראל קובע מלאכתו בשבת ובנדון זה קובע לו ליטול מכס בשבת לימא דשאני הכא שאין בקבלת המכס איסור דאורייתא י״ל דסתם מקבלי מכס צריכין לכתוב והא איכא מלאכה דאורייתא ועי״ל דלא שאני לן באמירה לעכו״ם שלא במקום מצוה בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן וא״ת והא קבלת מכס מלתא דפרהסיא היא וכל כה״ג ליכא מאן דשרי דמהאי טעמא אמרינן בירושלמי בתוך ביתו אסור ואפשר לומר דהתם בדליכא פסידא אבל היכא דאיכא פסידא כי הכא מודו דשרי ואין להקשות דהתם בפ׳ מי שהחשיך לא שרינן ליה משום פסידא אלא כי היכי דלא ליעבד איסורא רבה דהיינו הולכת ד״א בר״ה דהוי איסורא דאורייתא אבל הכא דכי מקבל המכס ליכא אלא איסור דרבנן אמאי נשרי איסור אמירה לעכו״ם דהא ה״נ איכא למיחש לאיסורא דאורייתא דהיינו שמא יכתוב שכן דרך מקבלי מכסים ונראה דאין דברי הר״מ אלא במי שכבר קנה המכס וצריך לעשות תקנה שלא יפסיד ממונו א״כ במי שחייב לו השר מעות וקונה המכס כדי להציל החוב מידו אבל לקנות מכס להדיא לא שרינן ליה משום הרווחה ומיהו אפשר דבשעת קנייה שרי דהא לא עביד איסורא ולכי מטי שבת כיון דכבר קנוי הוא שרי להשכיר לעכו״ם בקבולת לקבל לו המכס משום פסידא:

גרסינן בר״פ מי שהפך (מועד קטן יב.) מר זוטרא בריה דר״נ בנו ליה אפדנא מקבלי קיבולת חוץ לתחום איקלע רב ספרא ורב הונא בר חיננא ולא עאלו לגויה וא״ד הוא נמי לא על בגויה והא אמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר אדם חשוב שאני וא״ד סיועי סייע בתיבנא בהדייהו:

וכתב ר״י בחי״ב מוכח במועד קטן דאם הוא אדם חשוב ובנו לו חוץ לתחום שלא יכנס שם מההיא עובדא דמר זוטרא דבנו ליה אפדנא והראב״ד פירש ההיא עובדא דלא היתה קבלנות גמורה אלא היו לוקחים תבן ממקום של מר זוטרא שהיו מערבין בטיט הלבנים כי כך התקינו אפי׳ שהיה לדבר ידוע שכירות ובנו בה בי״ט שלא מידיעת מר זוטרא ולפיכך לא היה רוצה ליכנס לאותו בית אבל אם היה קבלנות גמורה מבית חוץ לתחום כמ״ש נראה כי אפי׳ אדם חשוב מותר עכ״ל ורבינו לא כתב כאן כלום לענין שבת ובסי׳ תקמ״ג בענין חול המועד כתב שאם נבנה באיסור ע״י עכו״ם נכון להחמיר שלא יכנסו בו ושם יתבאר בס״ד וכתבו רבינו גבי חוה״מ משום דמשם נלמוד להיכא דנבנה באיסור בשבת דנכון להחמיר דכ״ש היא:

כתב סמ״ג במל״ת סימן ע״ה תניא במכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה העכו״ם מלאכתך משמע מכאן שאסור לישראל להניח לעכו״ם לעשות מלאכתו בין בי״ט בין בשבת דאורייתא אבל אם מסר לו הישראל מע״ש מותר ובלבד שיהיה בביתו של עכו״ם כאשר ביארנו בהל׳ שבת אמנם י״ל שהוא אסמכתא בעלמא שאם היתה מן התורה לא היו חכמים מתירין לעשותה אף בביתו של עכו״ם ואף חסרה מעשה (חסרה מע״ש) ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהיא דרשה גמורה ע״כ:

כתוב בס׳ תורת האדם על הא דאמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור דה״ה למטלטלין כגון ספינה הידועה לישראל דמלאכת בפרהסיא היא אסור:

(ב) ומה שכתב רבינו ואפילו סיתת העכו״ם האבנים בביתו בשבת וכו׳ כ״כ שם התוס׳ והרא״ש מדגרסינן בירושלמי אומנים עכו״ם שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר אמר ר״ש בן אלעזר בד״א בתלוש אבל במחובר אסור ופוסק הלכה כרשב״א ואף לפסול האבנים ולתקן הקורות אפילו בביתו של עכו״ם אסור כיון דלצורך מחובר הוא דהא במחובר כה״ג פליגי ופסיק הלכה כרשב״א דאילו לעשות הבנין עצמו אפילו רבנן מודו דאסור דברשות ישראל הוא ע״כ ונראה מדבריהם דמדינא אסור וכ״נ מדברי סמ״ג והגהות בפ״ו אבל מדברי ר״י בחי״ב נראה דחומרא בעלמא הוא שכתב וז״ל ויש מהגדולים שהחמירו על עצמם אפילו שקיבל העכו״ם לסתת האבנים בידו בדבר ידוע ותקנם בביתו של עכו״ם עצמו ע״כ. ונראה שכתב כן מפני שכתב הרא״ש וכן שמעתי שזקנו של אבא מורי בנו לו בית בקבלנות וסתתו האומנים בביתן בשבת ולא רצה לשקעם בבנין ומשמע לר״י דדרך חומר׳ הוא דאל״כ למה לאתויי מעשה זקנו ולי אין זה כדאי להוכיח כן דהא אפשר דמייתי ראיה מזקנו דהלכה כר״ש ב״א דירושלמי א״נ מייתי ראיה דסיתות האבנים מיקרי מחובר לקרקע מיהו בספר התרומה נראה שהוא מסופק בדבר: